צמחי מרפא של ישראל. האתר של נסים קריספיל.

חיפוש מתקדם »
כרויה תרבותית
שם:

כרויה תרבותית

שם נרדף:

קימל

שם באנגלית:

Caraway

שם מדעי:

Carum carvi

משפחה:

Apiaceae or Umbelliferae

שם בערבית:

כראויה

צורת גידול:
עשב חד-שנתי
מידות:
1.3 m
צבע הפריחה:
#ffffff
מועדי הפריחה:
4-5
מועדי השימוש:
7-12
מפת תפוצה:
מגדלים אותה בשדות מזרע במגזר החקלאי
מידע:
כרויה תרבותית (קימל) – Carum carvi
צמח עשבוני חד שנתי. לעיתים צמחי הכרויה הם דו שנתיים ואפילו תלת שנתיים. הגבעול גבוה וחלול בעל פרקים ברורים ובולטים ומסועף לגבעולי משנה. העלים גזורים או מנוצים והתפרחת נישאת על כל הגבעולים בצורת סוכך. ברפואה העממית משתמשים בזרעי הכרוויה לטיפול בבעיות עיכול, גזים ובתסיסה במעיים. כמו כן לטיפול בשיעול הצטננות ובחילות.
 
 
 
לבעיות עיכול וגזים במעיים:
חולטים כפית גדושה בזרעי כרוויה לתוך כוס מים רותחים, משהים כ-5 דקות , ממתיקים בדבש ושותים. יש הנוהגים לכתוש את הזרעים לאבקה, לערבב אותה בדבש ולאכול 2 כפיות ביום. אחרים מעדיפים להכניס לפה חצי כפית גדושת אבקה ולשתות מיד כוס מים.
 
עיקר השימוש בכרוויה הוא כתבלין הידוע בשם קימל שנהוג להשתמש בו למיני מאפה ומתיקה, בליקרים, בבשר, בנקניקים, בגבינות, בסלטים, בשימורי ירקות, ובמיוחד בכרוב כבוש ובמרקים. בשמן הכרוויה, שמכיל לימונן והקרוון, משתמשים בעיקר לבישום משקאות אלכוהוליים. העלים הצעירים משמשים גם כתבלין למרק.
 
 

מקור המלה "כרוויה" הוא בשם הערבי כרוויה, לכן משערים שהערבים הם שהכניסו את הצמח למדינות אירופה. לפי פליניוס (69-23 לספירה), מקור השם הוא באזור Caria באסיה הקטנה. אבותינו גידלו את הצמח כירק ותיבלו בזרעיו מיני מאכלים וכצמח מרפא לטיפול במחלות לב "איסתומכא דליבא מאי אסותא? מייתא כמונה כרווייא" (עבודה זרה כ"א, עא). גלנוס, רופא ומלומד יווני בן המאה השנייה, מציין, כי מים שהשרו בהם זרעי כרוויה מחטאים פצעים, מונעים מחלות מדבקות ושתייתם מחזקת את הלב. אבן-סינא הרופא והפילוסוף הפרסי, בן המאה העשירית, מוסיף כי שתיית תה שחלטו בו זרעי כרוויה מגבירה את השתן ופותחת את שסתומי הכליות, מסדירה מחזור נשי , יעילה לכאבי בטן ומחלות מעיים. הרמב"ם ממליץ למי שסובל מכאבי ראש כתוצאה משכרות להשתמש בכרוויה המבטלת את אדי השיכרון. בימי הביניים האמינו כי הכרוויה היא סגולה לשמירת הבית מפני גנבים ולאהבה בין בני-הזוג. יהודי תוניס מערבבים זרעי כרוויה כתושים בפלפל שחור ודבש כתרופה נגד הרטבת לילה אצל ילדים. יהודי פרס טוחנים את הזרעים, מבשלים במים, מוסיפים סוכר ומאכילים את מי שנתקפו בפחד פתאום. יהודי טריפולי שואפים עשן שעולה משריפת הזרעים לטיפול בכולרה, מחלות רוח ושיגעון. יהודי מרוקו משתמשים בו כמעורר תשוקה מינית וכמונע התקפי לב ודלקות מעיים. יהודי תימן שותים תה כרוויה כתרופה לשיעול, הצטננות, בחילה ולהסדרת פעולות הקיבה והכבד.