צמחי מרפא של ישראל. האתר של נסים קריספיל.

חיפוש מתקדם »
חרוב מצוי
שם:

חרוב מצוי

שם נרדף:

שם באנגלית:

Carob

שם מדעי:

Ceratonia siliqua

משפחה:

Caesalpinioideae

שם בערבית:

ח'רוב

צורת גידול:
עץ
מידות:
10 m
צבע הפריחה:
#9f0909
מועדי הפריחה:
9-10
מועדי השימוש:
8-12
מפת תפוצה:
גדל ברכסי הכורכר באזור החוף, מראש הנקרה ועד נתניה, לרגלי ההרים במזרחו של הגליל ובמערבו, בכרמל, ברמות מנשה, ביהודה ובשומרון.
מידע:
עץ בעל גזע עבה ובדרך כלל עקום. העלים בנויים מ 2-4 זוגות עלעלים מבריקים ודמויי ביצה. הפרחים קטנים אדמדמים ובעלי ריח לא נעים הם ערוכים באשכולות צרים על הענפים. הפרי תרמיל תחילה ירוק בהיר ועם ההבשלה צבעו נהיה חום כהה. החרוב מומלץ ברפואה העממית לטיפול בשלשול פצעים בפה, הרפס, מחלות דרכי הנשימה, שיעול חריף, מניעת דימומים פנימיים וכן כתרופה למניעת מחלות חורף.
 
דבש חרובים נחשב היום לתרופה היעילה ביותר לטיפול בהרפס ובפצעים שבחלל הפה. ניתן לרוכשו בבתי טבע , אך איש לא יתקע לידכם שהדבש אכן דבש חרובים טהור. להלן מתכון פשוט ובדוק להכנת דבש מחרובים. העץ נפוץ מאוד בשפלת יהודה. הוא מצוי במיוחד בחבל עדולם בתחום המושבים תירוש , גפן ושדות מיכה. קוטפים חרובים כדי 3 – 5 ק"ג,  בעיצומה של עונת ההבשלה (אוגוסט-אוקטובר) . בעונה זו הפירות דבשיים ועסיסיים. 
שוברים את החרובים לחתיכות קטנות, מכניסים לסיר ויוצקים עליהם מים , במידה כזו שכל החתיכות יטבלו במים. משהים כיומיים. 
בתהליך ההשריה,  כל המתיקות שבחרובים מפעפעת למים. מוציאים את שברי החרובים מהנוזל ומכניסים אותם לשק בד. קושרים את פתחו ומניחים אותו בתוך קערה כשעליו מכבידים באבן או במשקולת. שאריות המתיקות שנותרו בשברי החרובים מטפטפים לתוך הקערה, בסיום התהליך יוצקים את הנוזל שהצטבר בקערה לתוך סיר הנוזלים. מסננים את הנוזל שבסיר ומניחים את הסיר עם הנוזל המסונן על אש בינונית עד נמוכה. תהליך העיבוי של הנוזל דורש זמן. במהלך הרתיחה של הנוזל יש להקפיד כל העת על הסרת הקצף העולה. בתהליך העיבוי המים עוזבים את התמיסה ונשארים הסוכרים. כשהנוזל מתחיל להסמיך מנמיכים את מקור האש, עד לקבלת דבש שחור וסמיך. אש גבוהה לא תזרז את התהליך, היא עלולה לשרוף את הדבש ולהעניק לו טעם חרוך. מכמות החרובים הנ"ל מפיקים כליטר דבש. בתום התהליך מצננים את הדבש ושומרים בצנצנת או בכלי אטום. מורחים את הדבש על השפתיים או מגלגלים אותו בחלל הפה, לטיפול בהרפס ובפצעים שבחלל הפה. הדבש הנותר יכול לשמש כמזון אנרגטי לטיפול במחלות חורף. מערבבים דבש חרובים בטחינה גולמית ומקבלים מעדן המזכיר בטעמו חלבה. אכילה של שתי כפות גדושות במעדן ביום מחסנת את המשתמש מפני מחלות חורף.

 

השם העברי 'חרוב' נזכר לראשונה בתלמוד : "חרובין תאכלו" והוא דיבור של קללה, שפירושו : תהיו דלים ורשים שיהיה מאכלכם חרובים (ויקרא רבה י"ג, ד'). יש אומרים, כי השם חרוב בא מלשון "חורב", כלומר, עץ היכול לגדול באזור חרב (יבש). ויש אומרים, שהשם בא מלשון "להחריב", וכך כתוב : "למה נקראו חרובים, שמחריבים את השיניים" (תנחום ירושלמי, הקדמה). אך ההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא, שהשם חרוב בא מלשון "חרב", משום צורתו של הפרי הדומה לצורת חרב, החרוב היה מאכלם של העניים, אך בשנות מצוקה הוא שימש כמזון לכל תושבי הארץ. ידוע הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי, שניזון מחרובים לאחר שנמלט והסתתר במערה בפקיעין מפני הרומאים. עוד בימי קדם שימש החרוב לרפואה ; והרופא היווני, דיוסקורידס, כותב בספרו : "הפירות הצעירים רעים לקיבה, הם מתירים את הבטן (גורמים לשלשול), והפירות הבשלים עוצרים את הבטן (גורמים לעצירות). האחרונים טובים יותר לקיבה ויש להם השפעה על הפרשת השתן, במיוחד לאלה אשר הונחו יחד עם מה שנשאר אחרי סחיטת הענבים". אסף הרופא, שחי במאה העשירית, כותב : "החרובים מחזיקים את הילוך המעיים", וכן : "מכניעים את הליחה וכובשין את המרה". הכפריים בכפרי הגליל קוראים לסירופ, שהם מפיקים מהחרוב, ' רוב אל-ח'רוב'. בסירופ זה הם משקים את הילדים הנגועים בפצעים בחלל הפה.
א