צמחי מרפא של ישראל. האתר של נסים קריספיל.

חיפוש מתקדם »
צנון הגינה
שם:

צנון הגינה

שם נרדף:

שם באנגלית:

Radish

שם מדעי:

Raphanus sativus

משפחה:

שם בערבית:

פג'לה

צורת גידול:
עשב חד-שנתי
מידות:
m
צבע הפריחה:
#ffffff
מועדי הפריחה:
2-3
מועדי השימוש:
מפת תפוצה:
גדל בגינות ירק ובחוות חקלאיות ברוב אזורי הארץ
מידע:

מפת תפוצה:

need to run flash here for old browser
צנון הגינה הוא צמח חד- או דו-שנתי בעל שורש מעובה ובשרני. גבעולו כחלחל במקצת, העלים מסודרים בצורת שושנת, שעירים מאוד וצורתם ככינור. הפרחים נישאים על עוקצים דקים וערוכים באשכולות, צבעם לבן. הזרעים שחורים וכדוריים.
 
לצרידות, חוצים צנון גדול לשניים, חופנים גומה בכל מחצית וגודשים אותה בסוכר. הסוכר שואב את הנוזלים שבשורש. שתיית הנוזלים יפה לטיפול בצרידות ובשיעול. ניתן גם לסחוט את הנוזל באמצעות מעבד מזון, להמתיק אותו בדבש ולשתות. 
 

הצנון הוא גידול תרבות עתיק שהיה שכיח מאוד במצרים העתיקה, ביוון וברומא, ואף שימש למטרות פולחן. יש חוקרים הסבורים שמוצא הצנון במזרח הים-התיכון. הצנון היה נפוץ בארץ כצמח תרבותי, הואיל והחשיבו אותו כצמח תבלין המעורר את התיאבון ויחד עם זה קל לעיכול. האגדה מספרת: "לא פסק משולחנם (של רבי ושל קיסר) לא צנון ולא חזרת ולא קישואים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (בבלי ברכות מ"א). את הצנון היו מגדלים גם למען השמן האצור בזרעיו, בשמן זה השתמשו לבעירה: "אין מדליקים…וחכמים מתירין בכל השמנים… בשמן צנונות (שבת, ב', ב'). הרמב"ם מציין שאכילת הצנון "מסירת צרידות הקול." אסף הרופא משבח את השמן ואומר עליו: "ישיב הזקנים לכוח השחרות, יחמם הכליות, וירבה הזרע וישמין האדם, ויסיר עצלנות ויועל לשעול ולריאה."